גלריית בית גבריאל | תערוכות מוצגות      

תערוכות מוצגות

 
"מקום צילום 6"
אלדד רפאלי, גליה גור זאב, ראובן מילון
תאריך פתיחה:  20.01.2008
תאריך נעילה:  11.05.2008
מקום:  הגלריה החדשה

אלדד רפאלי / סימנים מוסכמים

 

אלדד רפאלי מצלם כבר 17 שנה. בעיקר צילום תיעודי. הוא צלם שאכפת לו.

מעורבותו החברתית והפוליטית ניכרת בכל עבודותיו.

 

סדרת העבודות המוצגת בפנינו, שש במספר, מוצגות כאן לראשונה. אחדות מהן הסתיימה יצירתן ממש בימים אלו, לרגל התערוכה.

 

לדבריו עבודה זו הגיעה ממקום של משבר. מתחושה שהצילום הבודד שוב אינו מצליח במשימתו – להעביר אינפורמציה ובה בעת גם לרגש. כך החל לחפש אופציות חדשות, בתוך הצילום ועם הצילום. הוא עדיין חושב כי מדיום הצילום הוא עוצמתי, אך בעצם אינו מאמין במשפט הידוע שצילום טוב שווה אלף מלים. גם אם הצילום מופלא, למלים יש תפקיד בלתי מבוטל. בעולם התקשורת, המפוצץ מדימויים חזותיים, בו הכול מוכר וידוע, הבנאליות והאדישות שליטות. רפאלי חיפש דרך אחרת אל העין ואל הלב.

כך הגיע אל יצירתו החדשה.

 

הוא כותב מזה שנים, אך תמיד למגירה. עד היום לא העז לפרסם את הדברים שכתב .

בשנים האחרונות חבר לעבודה לא אחת, עם יגאל סרנה. לאחרונה אף החל ביניהם היפוך תפקידים. רפאלי כותב וסרנה מצלם. אין ספק כי גם התנסות זו חיזקה בו את המוכנות והתעוזה לנסות משהו חדש.

 

ניתן לומר כי בעבודות אלו יוצא רפאלי לדרך חדשה.  עד היום השתמש בפריים הצילומי בשלמותו, כפי שהוא, ללא התערבות, לפי מיטב מסורת הצילום התיעודי בעשרות השנים האחרונות. בעבודת החדשות, היוצרות מין רצועות ארוכות וצרות,הצילומים מונחים בשלמותם אלו ליד אלו והטקסט ביניהם. טקסט קצר ומדויק. הוא חייב להיות תמציתי ומזוכך. אחרת כל העבודה תיפול. גם הצילומים חייבים להיות מאד מדויקים.על המתבונן לשים לב לכל פרט ופרט כדי לעמוד על עומק המשמעות. הכול חשוב. אין דבר הנמצא בצילום במקרה. הגרפיטי. הבובה בתוך החומה. דגלי ישראל הכמעט נחבאים בקצה הפריים בחצר המוזנחת (בצד הישראלי).

 

רפאלי אינו שולל אפשרות שבעתיד יהיה חיבור פיזי ממשי של הצילומים (בעזרת פוטושופ, למשל). ברגע זה הוא עדיין מקדש את הצילום השלם, ללא התערבות. אינו מוכן "להתעלל" בו, כדבריו.  נראה לו כי זוהי הדרך האולטימטיבית  להעברת המסרים שיש לו להעביר. הם תמיד חברתיים ופוליטיים.

 

השנים הארוכות שבהן הוא מצלם בשטחים חידדו בו את תחושת הקיפוח והעוול, גם "בצד השני". בעבודותיו החדשות הוא מחבר חיבורים של ה"כאן" וה"שם". מצבים  משני עברי החומה. שונים ודומים. מצוקות של שני עמים המשורגים אלו באלו מבלי יכולת התרה.

****

גליה גור זאב / מתוך "שולחן" ועוד.

 

תערוכה זו מורכבת מגופי עבודה שונים. חלקם הוצגו בעבר וחלקם חדשים.

נושא העבודות כולן הוא המשפחה. המשפחה ככלל, כמוסד, לא בהכרח המשפחה הפרטית של גור זאב. אם כי, כמו תמיד, נקודת המוצא היא אישית.

 

בעבודת ה"שולחן", (1995) שהוצגה, בין השאר,  במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל-אביב, אנו פוגשים משפחה המסבה אל השולחן לארוחה. אמנם ארוחה היא אירוע יומיומי ובנאלי, ובכל זאת היא מעין טקס. טקס שאין בו הרואיות ודרמתיות של טקסים דתיים או טקסי חניכה. ואף על פי כן זהו טקס, המהווה גם מעין מפקד נוכחות, ומעלה תהיות רבות כגון: מי נמצא  ומי חסר. מי יושב ליד מי. מה מערכת היחסים בין כל המסובים. על מה מעיד הסדר המופתי. האם הסטריליות, - העולה מן הצילומים המובנים והנקיים הללו, בהם השחור העמוק והמוחלט מקיף את הדמויות ואת החפצים, - מעידה על ניכור? האם זוהי ארוחה ישראלית,

האם זוהי משפחה ישראלית?

הארוחה, מטבע הדברים, מתקיימת על שולחן, אך למעשה השולחן אינו קיים בצילום. נותר לנו לדמיין את נוכחותו. נראה כי גם הארוחה לא התקיימה. הטקס כולו הוא  המצאה, פרי דמיון, אירוע וירטואלי, שלא היה ולא נברא, אלא משל היה.

 

עבודת הצלחות, היא עבודה נפרדת , ונעשתה שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 2002. היא ממשיכה, לאמיתו של דבר, את אותו רעיון של בני המשפחה בארוחה. אך הפעם הארוחה פחות וירטואלית. אנחנו עדים לארוחת ספגטי של ממש. אך, הפלא ופלא,  בני המשפחה הפכו לחלק מן התפריט, ומוגשים כקורבנות הטקס על מזבח הצלחות  המונחות  (תלויות) על שולחן וירטואלי.

 

כבר כתלמידה בבצלאל, גילתה גליה גור זאב עניין בחפצים. ניתן לומר שגם בעבודת השולחן וגם בעבודת הצלחות, הופכים החפצים למרכז. בני ה"משפחה" היושבים ליד השולחן הופכים גם הם למעין חפצים. לא ניבטת מהם כל הבעה. אך בשנים האחרונות החלה גור זאב להתמקד בהם יותר.

 

בהיותה ילדה כבת 8, נסעו של גליה גור זאב ומשפחתה לשליחות בברזיל. שם, בחג הפורים, התחפשה לבלרינה. את השמלה הזו, שמלת הרקדנית, שנשמרה כל השנים עם חפצים אחרים, כמו פרוות סבתה, וכן קופסאות שונות למיניהן, שבה גור זאב לצלם בשנת 2005.

האם  הרקעים השונים, הלבן והשחור, יכולים להעיד על תחושות אמביוולנטיות לגבי אותה תקופה?


אין ספק שהמסע אל הארץ הרחוקה כה, באותה תקופה בה מעטים ביותר היו הנוסעים לחו"ל -הניתוק מן השכונה הקטנה, המגנה והמוכרת,  בדרום תל-אביב,  בה גדלה מאז היוולדה, -  היה מסע פוקח עיניים ומכונן, אם כי לא קל. החל משעורי הנימוסין אותם העבירה האם לילדיה, כיצד יש לשבת ליד שולחן, מרפקים צמודים, לעולם לא להניחם על פני השולחן וכו"; (ומבחינה זו, אין ספק שגם עבודת השולחן קשורה לאותה נסיעת ילדות ראשונה אל העולם הגדול) דרך המפגש הראשון עם אנשים שחורים, עם נצרות, עם יהדות וכדו". כל אלו השאירו חותם עז בנפשה.

 

נראה כי בכולנו, מתחת לפני השטח, זורמים תמיד, מעורבבים אלו באלו, יובלי ילדותנו ונחלי בגרותנו. גליה גור זאב, בעדינות ובמרומז, מוציאה זרמים אלו אל פני השטח.

****

 

ראובן מילון / ירושלים

ראובן מילון נולד בירושלים לפני 80 שנה. מאז ועד היום הוא ממשיך לגור בה. הוא עדיין חושב שהיא הייתה ונשארה העיר  היפה בעולם. מכאן מובן כי ירושלים היא הנושא העיקרי של צילומיו.

 

במלחמת השחרור נפל בשבי בגוש עציון. את תשעת חודשי השבי עשה בירדן, וב-35 הלירות, שקבל כ"מענק שחרור", רכש את מצלמתו הראשונה. אחד מחבריו היה מתקן מצלמות במקצועו, וכך נחשף אל המצלמה.

 

בשנת 1967 הפך את תחביבו למקצוע. זו השנה בה הכריז מוזיאון ישראל על תחרות צילום של גן הפסלים, ומילון זכה בה במקום הראשון. כך נפתח השער לשיתוף פעולה רב שנים ופורה עם מוזיאון ישראל. מילון עבד שם כצלם עבודות לקטלוגים וכמדפיס צילומים לתערוכות.

 

ראובן מילון הוא צלם אוטודידקט עם תודעה היסטורית. מרבית צילומיו הם בשחור לבן, אך יש גם צילומי צבע בארכיונו.

 

את ירושלים, המשתנה כל העת, הוא ממשיך ומתעד. חשוב לו לזכור ולהזכיר איך נראתה. לכן מצא עניין לצלם מחדש את אותם מקומות, שצולמו בשנת 1854. את  כביש בגין, למשל, הנמצא סמוך לשכונת מגוריו בבית-הכרם, תיעד למן היום הראשון של החפירות, עד למבנה הגשרים ועד בכלל. אם נודע לו על בית שעומד ליהרס, יבוא מילון לצלם אותו טרם הריסה, במהלך ההריסה וגם לכשיקום שם המבנה החדש.

אך הוא אינו מתעד רק את אבני ירושלים, אלא גם את הטיפוסים השונים, חלקם תמהוניים ויוצאי דופן, בהם נתברכה ירושלים.

 

ארכיונו של מילון מלא וגדוש כל טוב, ויוכל לשמש גם היום וגם בעוד שנים, את חוקרי תולדותיה, בתיה וחייה של ירושלים מן המחצית השנייה של המאה העשרים בואך אל המאה עשרים ואחת.

לראש הדף
כל הזכויות שמורות לבית גבריאל ולקרן גבריאל שרובר © 2007 site by etsuv